urn:lj:livejournal.com:atom1:geshemm geshem geshem 2008-11-10T11:31:16Z urn:lj:livejournal.com:atom1:geshemm:3574 2008-11-10T11:31:16Z 2008-11-10T11:31:16Z <div style="text-align: right">&nbsp;</div><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right">לפני שבוע ומשהו, העזר כנגדי אמר לי לפתע ששני חברים שלו הורו לו להודיע לאישתו שהם יוצאים ביום רביעי לערב גברים בפאב. <br />לפרוק לחצים, היתה הסיבה.<br />בסדר, עניתי אני בנונשלנטיות, אני אאסוף את נשותיהם ונעשה ערב קוסמטיקה ותספורות, אתה יודע, בשביל לפרוק לחצים. בכנות, מה פורק לחצים טוב יותר, לשתות אלכוהול ולהסתכל על בחורות שיכורות או למשוך במהירות אכזרית רצועת שעווה מרגל שעירה שמחוברת לאישה שאיננה את ?</p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right">לא חשוב. אותו הערב הוקרנו שני הפרקים הראשונים בעונה החדשה של המאהב שלי, מי צריך את הבעל בסביבה בכלל ? וחוץ מזה, זה משהו חדש ומרתק. העזר כנגדי מעולם לא התלהב לצאת למקומות בלעדי, וחיכיתי לשמוע מזה ערב בנים לשחרור לחצים. (גם הוא לא ממש ידע מה מצפה לו).</p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right">הוא חזר, כמובן, אחרי שכבר ישנתי. למחרת בבוקר הוא סיפר לי שוידאתי איתו שהוא לא הביא אף אחת הביתה לפני שהרשתי לו להכנס למיטה. אני לא זכרתי את השיחה.</p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right">בערב הושבתי אותו לתחקיר מקיף. זה לא מסובך כמו שזה נשמע. עבור העזר כנגדי &quot; מה עשיתם ?&quot; זו שאלה נוקבת, והוא נשבר ומתחיל לזמר כבר ב&quot;איך היה ?&quot;.</p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right">&quot;שיחקנו דארטס, היה מלא עשן&quot; החל הגבר להכניס אותי לאווירה. נאלצתי להאבק בעצמי בכדי לא לדמיין אותו עם כובע בוקרים. שוליו מטילים צל מרצד על עיניו הבהירות, כשהן מצטמצמות בכדי לאמוד את המרחק בין החץ שבידו ללוח עץ עגול, ישן, מתקלף ומחורר מפיסות אגו חד שננעצו בו במשך שנים.</p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right">אך החיצים הם חיצי פלסטיק שבירים, והלוח פיסת הייטק נוצצת שמחשבת נקודות לבדה. לא נורא, אני רק צריכה לשבת בשקט. בסוף הוא ישפוך הכל.</p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right">המאמי מתוסכל, מדווח לי העזר, הוא ואישתו רבים כל הזמן. הילדים קשים לאחרונה. העבודה מעצבנת. לוקח לי דקות ארוכות לתוך הדיווח להבין מה מטריד אותי בכל העיניין.</p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right">&quot;רגע !&quot; אני עוצרת אותו &quot;אבל זאת שיחת בנות !&quot;</p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right">העזר משתתק ומסתכל עלי במבט נבוך.<br />&quot;אממ....א.... הלהקה היתה גרועה....&quot; הוא מנסה לשנות נושא, או להציל את כבודו, או לגשש בזהירות אחר סוג המידע אותו אני מחפשת.<span dir="ltr"> </span>התעקשתי על המבט הקר. &quot;אה ! כן ! גם דיברנו על הצבא !&quot; נושא גברי, ודאי, אולי במדינה אחרת. &quot;ידעת שהמאמי היה בקורס טייס ?&quot; הוא ממשיך לתקוף, &quot;הוא כבר הספיק לטוס כמה פעמים לפני שעף !&quot; התאוששות מופלאה. הבעל הזה יודע כצד להסיח את דעתי.</p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right">&quot;באמת ?!&quot; עניתי בהתלהבות כנה, &quot;על מה הוא הספיק לטוס ? ססנה ? צוקית ? סקייהוק ?! אף 15 ?!&quot;</p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right">המבט הנבוך חזר באחת לפניו של העזר. &quot;מממ...לא יודע...&quot;</p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right">אוף. אין ברירה. בפעם הבאה אני באה איתם.<br />מישהו צריך ללמד אותם איך ערב גברים צריך להראות.</p> urn:lj:livejournal.com:atom1:geshemm:3226 2008-07-06T12:08:38Z 2008-07-06T12:08:38Z <span lang="HE"><font size="3"><font face="Times New Roman"><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="MARGIN: 0cm 0cm 0pt; DIRECTION: rtl; unicode-bidi: embed; TEXT-ALIGN: right"><span lang="HE" style="FONT-SIZE: 11pt; FONT-FAMILY: Arial">בזמן האחרון אני חווה חזרה לשנות השמונים המאוחרות. תחילת שנות העשרה שלי, עת ישבתי מול הטלוויזיה, מקווה שאבא לא ישים לב שהחדשות עומדות להתחיל ושהקליטה מערוץ מידלאיסט תהיה סבירה. 40 דקות של התייחדות עם אהובי מקגייור. <o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="MARGIN: 0cm 0cm 0pt; DIRECTION: rtl; unicode-bidi: embed; TEXT-ALIGN: right"><span lang="HE" style="FONT-SIZE: 11pt; FONT-FAMILY: Arial">כיום מצאתי סוג של מקגייור מודרני יותר בדמותו של מייקל סקופילד. גאון רב תושייה ופציפיסט, שלא לדבר על הנעים שהוא עושה בעין. לקח לי בדיוק ארבעה פרקים כדי לברר עם העזר כנגדי מה הוא חושב על ביגמיה. כפי שהוא הגדיר את זה בשעת תיסכול מהנאמנות הכפולה שלי "את אישתי 23 שעות ועשרים דקות ביום."<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="MARGIN: 0cm 0cm 0pt; DIRECTION: rtl; unicode-bidi: embed; TEXT-ALIGN: right"><span lang="HE" style="FONT-SIZE: 11pt; FONT-FAMILY: Arial">אז שלוש עונות, שתיים נורמליות ואחת קצרה במיוחד, ערב אחר ערב עם הפסקות בסופי שבוע, נפגשתי עם מחמל נפשי הבידיוני, מזניחה את הצאצאים והמקגייור הבייתי (כן, כן, גם הוא סוג של. מה לעשות ? זה כנראה בגנים שלי). ואז זה נגמר. <o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="MARGIN: 0cm 0cm 0pt; DIRECTION: rtl; unicode-bidi: embed; TEXT-ALIGN: right"><span lang="HE" style="FONT-SIZE: 11pt; FONT-FAMILY: Arial">כמו כל בת עשרה ממוצעת, כל שנותר לי לעשות זה לקוות שהוא יופיע בחלומותי ושתהיה עוד עונה. <o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="MARGIN: 0cm 0cm 0pt; DIRECTION: rtl; unicode-bidi: embed; TEXT-ALIGN: right"><span lang="HE" style="FONT-SIZE: 11pt; FONT-FAMILY: Arial">עוד עונה קיבלתי, אבל אי שם בסוף השנה. <o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="MARGIN: 0cm 0cm 0pt; DIRECTION: rtl; unicode-bidi: embed; TEXT-ALIGN: right"><span lang="HE" style="FONT-SIZE: 11pt; FONT-FAMILY: Arial">החלום מיוחל הגיע גם הוא, באיחור של מספר ימים. אני הייתי שם, ומייקל, וכבונוס חביב אבל לא מחוייב גם אחיו החסון לינק. שלושתינו... רוח קלילה על פני מרחבי דשא אינסופיים ואף לא נפש חיה מלבדנו...&nbsp;<br />הפנטזיה האמיתית שלי על מייקל גילתה את פניה המכוערות. כל ההשקעה לעיל, כל התפאורה הנהדרת, וכל מה שעשינו בחלומי זה לשחק פוטבול. ממש פוטבול. כדור והכל. <o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="MARGIN: 0cm 0cm 0pt; DIRECTION: rtl; unicode-bidi: embed; TEXT-ALIGN: right"><span lang="HE" style="FONT-SIZE: 11pt; FONT-FAMILY: Arial">והוא אפילו לא הוריד חולצה, לעזאזל.<span style="mso-spacerun: yes">&nbsp; </span><o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="MARGIN: 0cm 0cm 0pt; DIRECTION: rtl; unicode-bidi: embed; TEXT-ALIGN: right"><span lang="HE" style="FONT-SIZE: 11pt; FONT-FAMILY: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p>&nbsp;</p></font></font></span> urn:lj:livejournal.com:atom1:geshemm:2935 2007-05-05T18:56:05Z 2007-05-06T10:10:40Z זעזוע עמוק. <br />כל כך קשה להרוס לי סרט סופר הירו, והנה עשו זאת בהצלחה כה מרובה ! <br />אולי אני לא פיירית, אני שופטת את הסרט על פי הקטגוריה הלא נכונה. זה לא סרט סופר הירו. זאת טלנובלה.<br />וכלכך הרבה פוטנציאל היה ! הרעים, כדרכם, היו מגניבים, היו קטעים משעשעים, היה אקשן. אבל שום דבר מזה לא מצדיק את הסבל, במיוחד בחציו השני של הסרט. <br />בעסה. urn:lj:livejournal.com:atom1:geshemm:2538 2007-01-28T10:58:42Z 2007-01-28T11:01:43Z <p dir="rtl" align="right"> היום בבוקר הצאצאית נתנה התראה על משבר הצפוי בעתיד הקרוב- הגרון כואב והיא לא מפסיקה להשתעל. כיוון שצברה לעצמה מוניטין של אמינות במה שנוגע לסימפטומים פיזיים, וכיוון שעדיין התלוצצה עם רופאיה, שיתפתי אותה בישיבת החירום המשפחתית והוחלט יחד שהיא תלך לבית הספר. אם המצב יתדרדר, אמר דו"ח הסיכום, הצאצאית תדווח לסמכות הבוגרת הקרובה ביותר (להלן "המורה") והפארמדיק התורן (להלן "אמא"), יפנה אותה לבית החולים הקרוב (להלן "סבתא").<br />ואכן, בשעה 10:13 הקריאה התקבלה (להלן "אמא של אור ? היא לא מרגישה טוב, היא מחכה לך בכיתה"), ואני הפעלתי סירנות (להלן "גלגלצ") ודהרתי לבית הספר.<br />10:25 התייצבתי בכיתה, וצאצאית מופתעת, מאושרת וקופצנית במיוחד התנפלה עלי בשמחה. למותר לציין שאופי הקפיצות לא הותיר מקום לספק באשר למצבה הקשה. גם המורה הופתעה לחלוטין מביקורי והביעה תמיהתה בקול רם.<br />ממצמצת ומגמגמת הסברתי שהתקשרו להזעיק אותי בשל התפתחויות במצבה הבריאותי של הצאצאית. ללא ספק האירוע דרש תחקיר מיידי. שמתי עצמי בראש ועדת חקירה, ככה, ליתר ביטחון, כדי שאם ימצא שאני האחראית למחדל, העלמת הראיות תהיה קלה יותר. <br />ראשונות זימנתי את הצאצאית והמורה לעימות. <br />"אמרת לי בבוקר שאת לא מרגישה טוב," טענה המורה מול החולה (מיד ברגע שהצלחנו להפסיק את ריצת האמוק שלה ברחבה). "אבל בהפסקה התרוצצת והרגשת טוב. אמרת למישהו אחר שאת חולה ?" המשיכה המורה, זורקת את האשמה, מבלי לבזבז זמן, על האומללה הגוססת.<br />"לא !" השיבה הצאצאית בהחלטיות. "רק לך !"<br />"לא אמרת לטובה ? (להלן "המזכירה")" תקפה המורה. החנקתי את צעקת ה- " objection!" שלי, למרות שניכר בברור שהחוקרת מכוונת את העדה. גם אני רציתי לשמוע את התשובה, ובכלל, זה רק שימוע, לא משפט.<br />"לא ! רק לך !" חזרה הצאצאית בהחלטיות תזזיתית בלי להתחשב במעמד החמור.<br />בשלב זה לא היה ספק שהעימות אינו מוביל לשום מקום, ולכן שחררתי את הקטינה שנפרדה בניסיון מרשים, אך כושל, לתרגיל קפוארה מסובך ("אמא תראי ! נועה לימדה אותי גלגלון !"). <br />את המורה העמדתי בפני ראיות שנזכרתי לפתע שיש ברשותי, מספר הטלפון ממנו התבצעה השיחה. היא העיפה מבט אחד והכחישה כל קשר אליהן. שיחררתי גם אותה עם אזהרה שלא תעזוב את איזור הכיתה כי יתכן ותזומן שוב.<br />הנחקרת הבאה היתה כמובן המזכירה, אבל גם היא הכחישה כל קשר למעשה. למרות שיצאתי ממנה עם רשימת חשודים ארוכה אותה נידבה מרצונה החופשי (האחות, המזכירה השניה, המורה התורנית...), חשתי בעצמותיי שזה איננו הכיוון הנכון. אין מוצא. עלי לנהל חקירה טלפונית.<br />"שלום !" עונה לי קול חביב מצידו השני של הקו "בית הספר בר-טוב !" ממשיך הקול מבלי ששאלתי.<br />"אהה !" אמרתי, אבל בשקט, ומיד פצחתי בחקירה מאומצת, שמסקנותיה להלן:<br />אי שם בבית ספר יסודי בשרון, לומדת ילדה ששמה אור. לאור המדוברת, יש אמא, ולאמא המדוברת יש מספר טלפון השונה בספרה אחת בלבד ממספר הטלפון של אמא של אור מבית הספר היסודי אי שם בשמשית.<br />אור השרונית, מרגישה ממש לא טוב, ועד עכשיו (10:45) היא מחכה נואשת לאמא שתגיע לקחת אותה.<br />תוצאות החקירה הועברו לכל הנוגעים בדבר, העדים שוחררו וזוכו מכל אשם. לפחות עד שהמורה ההמומה מהסיפור הביעה בפני מחשבה מדאיגה בעקבות הסיפור :<br />"האם את מאמינה בתיקשור ?" שאלה במבט מצועף וקול מסתורי, "הבת שלך רצתה אותך, אז היא מצאה דרך להביא אותך."<br />התאפקתי. זאת כבר חקירה מסוג אחר.</p> urn:lj:livejournal.com:atom1:geshemm:2214 2006-12-14T20:19:32Z 2006-12-14T20:20:35Z <p dir="rtl" align="right">הצאצאית מתרועעת עם פושעים.&nbsp;<br />איכה, תשאלו, והלא היא רכה בשנים, שש סתוים מלאו לה והיא רק בכיתה א' ?&nbsp;<br />הדיווח הראשון בנושא הגיע לפני מספר חודשים. חדשה בכיתה, חדשה בבית הספר, וכבר יש לה חברים חדשים. כזו היא, ידידותית וכיפית. ומי הם חבריה החדשים ?&nbsp;<br />"גל ורועי," עונה היא ומוסיפה בגאווה "גלית חושבת שהם ילדים רעים !"&nbsp;<br />כיוון שגלית היא המורה, הנטיה הראשונה היא, כמובן, לא להאמין לה. מה זאת אומרת ילדים רעים ? והלא אין דבר שכזה ילדים רעים ! רק ילדים מאותגרים חינוכית שצריך לדעת כיצד להגיע לליבם. ובכלל, איזו צורת חינוך זאת, להדביק תוית על ילד מול כל הכיתה !&nbsp;<br />"למה רעים ?" אני חוקרת את הצאצאית, והיא פותחת במסכת הסברים ציוריים על דרכי ההתעללות היצירתיות של חבריה החדשים בחבריהם התלמידים התמימים. אין מה לדבר. ילדים רעים.&nbsp;<br />"אבל," היא מוסיפה כדי להרגיע את אימה החיוורת "לי הם לא מציקים. הם חברים שלי."&nbsp;<br />אני דוגלת בגישה לפיה לא שואלים שאלה אם לא באמת רוצים לשמוע את התשובה עליה. בדרך כלל. כשזה נוגע לצאצאים אני חדורת אמונה עיוורת אובייקטיבית להפליא שהם הילדים המושלמים ביותר בעולם, ועל כן רציתי לשמוע את התשובה לשאלתי הבאה, פשוט כי ידעתי שזאת תהיה התשובה הנכונה.&nbsp;<br />"ואת?" התחלתי לתהות בקול רם "את מציקה ?" "לא, מה פתאום !" ענתה המושלמת. רווח לי, ועל כן עזבתי את הנושא. עדיף שיהיו חברים שלה מאשר שיציקו לה, נכון ?&nbsp;<br />חוסר המנוחה שלי בתקופה שלאחר מכן, גרם לי להמשיך לשאול שאלות שלא ממש רציתי לשמוע את התשובה עליהן, והצאצאית מצידה המשיכה לתת לי לגיטימציה לעשות זאת, שכן תמיד ענתה את התשובות הנכונות. (וכשלא עשתה זאת בשלמות, מסנן אמא שלי עבד במרץ.) "כן אמא, אני מנסה לשכנע את גל לשחק איתי במקום להציק.", "אמא גלית אומרת שגל ממש השתפר !" &lt;אבל רועי לא&gt;, "כן אמא, אני עדיין חברה של שירה והם לא מציקים לה" &lt;אבל ליותם כן&gt;.&nbsp;<br />אתמול, חוששני, נפל האסימון. דווקא בעבירה הקלה.&nbsp;<br />גל, הפושע הקטין, בחיר ליבה החדש של ילדתי, מושא חלומות החתונה שלה, השליך קליפות קלמנטינה על המדרכה. "וזה היה נורא מצחיק"&nbsp;<br />הפעם לא נפלתי ב"אני קילפתי את הקלמנטינה בכיתה וזרקתי לפח". תמהתי, שהרי הצאצאית המלשנית מצביעה על כל עובר אורח אקראי שהשליך את הסיגריה שלו בציבור תוך כדי צעקה מסובבת ראשים ומלאת תוכחה "אמא, תראי ! הוא מלכלך את ארץ ישראל !"&nbsp;<br />"ואת לא אמרת לו שזה לא בסדר ?!" שאלתי מזועזעת עד עמקי נשמתי, בטוחה שאשמע את התשובה הנכונה.&nbsp;<br />"אבל הוא הילד הכי גדול בכיתה !" עונה היא "הוא יכול לתפוס אותי ולזרוק אותי ! וחוץ מזה, הוא יודע שזה לא בסדר, אבל לא איכפת לו."&nbsp;<br />אז זהו. אני רואה מה צופן העתיד.&nbsp;<br />"ואת לא אמרת לו שזה לא בסדר, לסחור בסמים ?!" אני מזדעקת על ילדתי בת החמש עשרה.&nbsp;<br />"אבל אמא, הוא בן עשרים ותשע ! הוא יחטיף לי מכות ! וחוץ מזה הוא יודע שזה לא בסדר, פשוט לא אכפת לו." היא עונה ומסדרת את החצאית הקצרצרה בעמדה נוחה, שלושה ארבעה קילומטר מתחת לפופיק.&nbsp;<br />שלא תגידו שהכתובת לא היתה על הקיר. </p> urn:lj:livejournal.com:atom1:geshemm:1880 2006-10-16T11:51:37Z 2006-10-16T11:51:37Z <p dir="rtl" align="right">בכל דבר טוב, הפעם הראשונה&nbsp;תמיד תהיה משהו מיוחד, משהו ששווה לזכור, משהו ששווה לצרוב, לצלם, לתייק ולשים במקום שעשויים להתקל בו מפעם לפעם. הבעיה היא, שלא תמיד אנחנו מזהים פעם ראשונה כזאת, במיוחד בתור ילדים. <br />מישהו זוכר את הפעם הראשונה שהוא טעם את הממתק האהוב עליו ? את זה שעד היום שמורה לו פינה חמה מתחת לסתימה בשן, זה שכל פעם שנתקלים בו במקרה מתחילים להאנח בנוסטלגיה ("יו ! סוכריית תרנגול ! לא ידעתי שעוד יש כאלה !") ? לי יש מזל, אחד האהובים עלי הוא הקרמבו, שעדיין אפשר למצוא בכל מקום, שניה לפני שפורץ החורף, גם בגירסא המקורית (ועדיין השווה ביותר), וגם בגירסאות בלתי הגיוניות בעליל, אבל מצעידות את הקרמבו אל המאה העשרים ואחת (קרמבו ורוד ?!). אך לצערי, הפעם הראשונה שבה טעמתי קרמבו היתה בטרם הגעתי לגיל הזה, שבו מבינים את גודל המאורע ומציירים לבבות ובלונים בכל היומנים בתאריך החגיגי. <br />לא נורא ! בשביל זה יש ילדים ! זה כמעט כמו הדבר האמיתי, רק יותר טוב. הפעם יודעים להנות מהעובדה שזו פעם ראשונה. אתמול, 15 לאוקטובר 2006, בשעות אחר הצהריים המעוננות של היורה, הצאצא, לראשונה בחייו, קיבל לידיו קרמבו. <br />"קולה !" הוא הצהיר בחדווה לנוכח גבעת השו<strong>קול</strong>ד השברירית שהונחה על השולחן לפניו. אך לא ! אין זה עוד סתם שוקולד רגיל, הוא&nbsp;מגלה בפליאה, כשהוא מנסה לתפוס את החום המבריק ואצבעותיו שוברות את הציפוי העדין וטובעות בתוך הקצף האוורירי. הוא נסוג, מסתכל על האצבעות המלוכלכות והשוקולד המוזר בחשדנות, ומיד מנסה שוב. הפעם, בעדינות אין קץ, הוא מרים את הקרמבו המרוסק למחצה בידו האחת, הופך אותו ומסתכל על צידו התחתון.&nbsp;היד השניה תופסת את החלק שנגלה, והופ ! במיומנות מטעה הוא מפריד אותו משארית הקרמבו ! והנה, לנגד עיניי המצועפות בהנאה ראשונית,&nbsp;הצאצא מסתכל על שני החלקים, ואני רואה כיצד הוא מתחבט בשאלה העתיקה, מעוררת המחלוקת, שכה רבים לפניו התלבטו בה, אבל הוא, הוא נתקל בה בפעם הראשונה !<br />&nbsp;<em>מה קודם ? הביסקוויט או הקצפת ?&nbsp;<br /></em>בתוך&nbsp;חמש דקות זהירות, מדודות, יסודיות, העדות היחידה שנותרה לקרמבו שהיה, היתה מרוחה על ידיו ומסביב לפה. והוא, בחיוך רחב ועיניים נוצצות של פעם ראשונה, סיכם את&nbsp; האירוע ההיסטורי במילה אחת: "עוד !"<br /><br /></p> urn:lj:livejournal.com:atom1:geshemm:1557 2006-07-30T19:52:40Z 2006-07-30T19:58:27Z <p dir="rtl" align="right"><br />חובתי הישנה ל <span class='ljuser ljuser-name_passacaglio' lj:user='passacaglio' style='white-space: nowrap;'><a href='http://passacaglio.livejournal.com/profile'><img src='http://l-stat.livejournal.com/img/userinfo.gif' alt='[info]' width='17' height='17' style='vertical-align: bottom; border: 0; padding-right: 1px;' /></a><a href='http://passacaglio.livejournal.com/'><b>passacaglio</b></a></span><strong><font color="#0000cc">&nbsp;</font></strong>, להלן שני הצאצאים (אם כי התמונות לא לגמרי מעודכנות) : <br /><a href="http://www.geocities.com/geshembo/Orr.html?1109711657484">שני צאצאים</a></p> urn:lj:livejournal.com:atom1:geshemm:1441 2006-07-30T19:45:27Z 2006-08-20T16:56:56Z <p align="right" dir="rtl"> זהו. רישמית, מהיום, אנחנו חסרי בית. <br />את הבית בו גרנו עזבנו, לאחר שבעליו החליט שהוא עוזב את הקריות ובא לגור בינות העצים והגינות המטופחות. עיתוי לא רע, יש לציין. יחס האזעקות הוא 10:1, וזה רק בגלל שחיברו את שימשית לפיקוד העורף, אז יש ממש אזעקות. יחס הנפילות הוא... אין ממש יחס. שם נופל, פה לא.<br />הבית שאליו אנחנו עוברים יתפנה רק בעוד חודש לערך. ידענו את זה מראש, והחלטנו שזה שווה את זה. בית חמוד לאללה- מרווח יותר ויש לו עצים וגינה מטופחת משל עצמו.<br />אז הדברים שלנו עברו לשם, כדי לבדוק את השטח, להתרגל למקום, לצבור אבק מרווח יותר. אנחנו, על נשותינו, בעלינו וטפנו, נחתנו אצל ההורים. לפחות אלה ביננו שלא גוייסו בצו 8. (האחרונים נמצאים ביחס אזעקות 1:50).<br />נחמד להיות קצת אצל ההורים. במיוחד הורים חביבים כמו שלי, מפנקים, מעיקים רק במידה סבירה, מבשלים אוכל טעים, מזכירים לנקות מאחורי האוזניים, ממש מרוקנים את סל הכביסה... הורים, נו. ככה אני רוצה להיות כשאהיה הורה גדולה. הבעיה היא שהממ"ד, (יחס אזעקות 7:1 פה), כראוי לממ"דים שנבנו בתקופה אופטימית יותר, הוא למעשה ארון בגדים. <br />אז איך דוחסים ארבעה מבוגרים, ילדה ותינוק לארון ?<br />בין הפותרים נכונה תוגרל עז. <br /></p> urn:lj:livejournal.com:atom1:geshemm:1123 2006-07-23T14:29:01Z 2006-07-23T14:29:01Z <p align="right" dir="rtl">סופרמן חזר ! סרט נפלא, סרט סופר-גיבורים כמו שסרט סופר-גיבורים צריך להיות. אפילו את התלתל לא שכחו !<br />אני חושדת שאפילו אנשים שאינם פריקים של הז'אנר יהנו ממנו- העזר כנגדי טען ש"היה בסדר", אבל הוא אנטי-פריק של הז'אנר. הג'ינג'י הקרח הגדיר את הסרט כ"מגניב, חמוד, אחלה". מזמן לא ראיתי סרט שגרם לי להיי שכזה אחריו. <br />כמה נחמד שיש דברים שכאלה בעולמנו המוכה. יחי האסקפיזם !<br />עכשיו חזרה לממ"ד.</p> urn:lj:livejournal.com:atom1:geshemm:843 2006-07-17T13:24:34Z 2006-07-17T13:24:34Z זאת הפעם הרביעית שאני מנסה להתחיל לכתוב ליומן. היי, הצלחתי לסיים משפט ואין אזעקה ברקע ! אולי יש עוד תקווה.<br />לא, אני לא בחיפה או נהריה מוכות הקטיושות. אני ברמת ישי (עבודה). ביננו ובין מגדל העמק, יש בסיס חיל אויר שקורץ לחיזבאלונים ככל הנראה. התוצאה- נון סטופ מטוסים עוברים מעל הראש, "בומים" עמומים (לעיתים יותר ולעיתים פחות), צפירות נשמעות מאזור קרית טבעון (בכל פעם שיש נפילות בחיפה), בומים קצת פחות עמומים וצפירה מקומית מפעם לפעם (הטילים האלה, עד כה, הגיעו למגדל העמק). לצערי, אגב, זה סדר הדברים המדוייק. נפילה-צפירה.<br />אתמול בלילה, בשמשית, הבום (הלא עמום בכלל) העיר אותי. חוסר הודאות יכול לשגע את השכל. פעם הייתי יכולה להתייחס לכל העיניין כאל הרפתקה, כמו במלחמת המפרץ. אקשן שובר שיגרה עם הריגוש של סכנה אמיתית. היום יש לי ילדים.<br />זה בכלל לא מרגש- סכנה אמיתית לילדים שלך. <br />אז בום חזק, אני מתעוררת ותוהה למה לעזאזל אני מבזבזת גם את זמן החלום שלי על רעמי נפילות. העזר כנגדי מציץ מהמקלחת, ערום ומטפטף, ותוהה אם שמעתי "את זה". רק אז קלטתי שזה לא היה חלום. ומה עכשיו ? זה באמת פה באיזור ? הילדים לממ"ד ? ההורים לממ"ד ? <br />וכך מצאתי את עצמי במרחב המוגן, בין הצאצא לצאצאית, זה משחרר "בועות קקי" (ציטוט מהצאצאית) וזו חורקת שיניים כאילו אין מחר. שניהם ישנים בשלווה, ואני מנסה להזכר למה בדיוק רציתי ילדים.<br />נכון, הם מדהימים, ממלאים, אושר טהור באריזות מתוקות להפליא. אבל ככגובה העליה כן גובה הנפילה בפוטנציה. והם התמימים, אין להם מושג אפילו אין האושר שלנו הפך להיות כלכך תלוי בהם.<br />זה שווה את זה? אני לא בטוחה, אבל למזלו של המין האנושי אנחנו מצויידים במנגנון הכחשה אופטימית, שאפילו החיזבאלונים, תאונות הדרכים, הרוצחים, סוחרי הסמים ושקעי החשמל הביתיים לא מצליחים לדכא. urn:lj:livejournal.com:atom1:geshemm:525 2006-07-05T19:57:26Z 2006-07-05T20:00:06Z נתקעתי היום עם המכונית, אני ושני הצאצאים העייפים. מסתבר, שמזהמות האוויר הרצחניות האלה, צריכות דלק בשביל לסוע.<br />עד שהיה לי רכב משלי, להתקע עם הרכב בגלל מחסור בדלק נראה לי אחד הדברים המטופשים ביותר שיכולים לקרות. יש מד דלק, אתם יודעים. בשלי יש אפילו נורה כתומה בוהקת, עם האות E לצידה. ממש מתחת לשנתה האדומה המסנוורת, האחרונה למטה, זאת שליד ה- 0. <br />אבל כשהתחלתי להחזיק רכב משלי, גיליתי שאינני מחבבת כלל את עיניין התידלוק. אני שונאת לנהוג ומעדיפה לקצר את שהותי ברכב באופן כללי, אז עוד לעצור בדרך ?! איכסה. אבל בכל זאת, האוטו הרי לא נוסע בלי דלק, אז אם הוא צועק שהוא רעב, אפשר לעצור רגע ולהאכיל אותו. והוא מזהיר מראש ! כל כך הרבה מראש ! איך אפשר להתקע בלי דלק ?! ממש מטופש. אז תמיד כשהוא התחיל לדרוש את שלו, התעוררתי מוקדם בבוקר וגנבתי את האוטו של העזר כנגדי. אצלו תמיד יש דלק. והפלא ופלא, למחרת המכל בקרציה הדורשנית שלי היה מלא גם הוא.<br />אבל העזר כנגדי עלה על זה, ומאז נאלצתי להתקדם שלב במערכת היחסים שלי עם הזללנית, ולהקפיץ אותה לבר בעצמי. אבל הרי זה ידוע, שאם חייבים לעשות משהו שממש ממש מתעבים, אפשר פשוט להמשיך לדחות אותו עד שהוא מתפוגג. <br />אוף, אני כזאת טיפשה.<br />איך זה בתור וידוי חושפני ? urn:lj:livejournal.com:atom1:geshemm:257 2006-07-03T18:58:11Z 2006-07-03T19:00:46Z למשך זמן רב החשבתי את חברתי יול למוסף הרכילות האישי שלי. קיבלתי ממנה מידע שוטף על פלונים כאלו ואחרים שאני מכירה, אבל פוגשת פעם בשנה. ההתעניינות שלי בשלומם דרכה, מביכה פחות מממש להרים אליהם טלפון ולשאול מה נשמע. <br />לאחר שיחה אינפורמטיבית מאוד, נפלטה מפי, בהתפעלות יתר השאלה "איך את יודעת את זה ?!" ואילו היא ענתה בפשטות "קראתי בLJ שלה."<br />מיצמצתי בדביליות, והלכתי להכין שיעורי בית (בזמן העבודה)-כלומר התיישבתי מול האינטרנט לבדוק על מה היא מדברת. רגשות החדווה שלי החליפו את רגשות הנחיתות- הנה מסתבר שגם מוסף הרכילות בעצמו עצלן מדי בשביל ממש להתקשר לאנשים ! - אבל החדווה הפכה לתדהמה כשהתיישבתי לקרוא את יומנה שלה.<br />אני מחשיבה אותנו לחברות טובות, ואנחנו נפגשות בתדירות גבוהה יחסית. מרבית הפגישות בהחלט מוקדשות לאינטראקציה ורבלית, ואנחנו לא מוותרות על כך אפילו כשהגוף שלנו צועק שהוא זקוק לכל טיפת חמצן רק בשביל להחזיק אותנו בהכרה. ובכל זאת, גיליתי שכל עובר אורח אקראי יודע עליה יותר ממני. וזאת בליווי התחושה הלא נוחה שהנה אני קוראת יומן אישי של מישהו.<br />מה זאת התופעה הזאת של יומן אישי ברשת ? שוטטתי רבות בין יומנים- חלקם משמשים להפצת מחשבות ודעות כלליות על המתרחש, חלקם נותנים אינפורמציה יבשה לגבי ההתרחשויות בחייו של הכותב, חלקם בעלי אופי של יומן אישי ממש. המשותף לכולם- נראה שהם חוסכים את הצורך לדבר עם אנשים אחרים.<br />משהו מרגיז ? עצוב ? מעצבן ? מדהים ? שמח ? מרגש ? למה להתקשר לחבר (ואז צריך לשאול מה נשמע, לחכות בסבלנות עם החדשות המרעישות כדי להקשיב לבילבולי השכל השיגרתיים שלו, כל הדברים המנומסים האלה, אתם יודעים), אם אפשר פשוט לכתוב על זה ולדעת שכל האנשים שמתעניינים בשלומך (ועוד מספר סקרנים עם יצר מציצנות) יכולים לקרוא על כך, ואף להגיב ! ואת, בזמנך החופשי יכולה להתעדכן במתרחש אצלם, ולבחור אם ומתי להגיב (או לא) - לעולם לא תצטרכי עוד לשמוע חדשות מרעישות (בעיניי המשמיע לפחות), ולחפש נואשות את המילים המתאימות לסיטואציה, ככה בשלוף על המקום, כי את יודעת שהמספר מצפה לכך !<br />פתרון פשוט לכאורה. במיוחד לעצלנים שלא יודעים להרים טלפון. <br />נראה לי שזה מתלבש עלי יופי. <br />מה שנותרה היא הסוגיה של ההשתפכות הזאת, ההצגה של מחשבות אינטימיות על גבי הרשת, זה עדיין תעלומה עבורי.<br />בכל מקרה, הדרך הטובה ביותר לבחון את העיניין זה לנסות אותו בעצמי, ולכן אני כאן. <br />הטחתי, אגב, את תמהוני בפני יול, הכיצד יתכן ש"המדליק435" יודע עליה יותר ממני. היא טענה להגנתה ש"הנושא מעולם לא עלה", "אנחנו מדברות כל הזמן וטרם הגענו לזה", "את זה דווקא ידעת" וכשניכר היה בפני שאני לא קונה את זה היא הוסיפה "בואי נפגש שבוע הבא על כוס תה לימונית וג'ינג'ר ונדבר על זה". <br />עכשיו אני רק צריכה להרים אליה טלפון, להזכיר לה.