ככל שהנסיעה הזו לאירופה מתקרבת אני הופכת פחות מפוקסת בכאן ובעכשיו. בין ההתרגשות של פגישת הגילדה שוב, לבין החתונה שמתחילה לאט לאט להתייב לי בראש, אין לי מי יודע מה תאי מוח פנויים להתעסק בדברים כמו עבודה או מה שזה לא יהיה. בחיי שצריך לקחת כמה ימי חופש כדי להתכונן לחופש.

מעצבת הבגדים שייללתי עליה בלי הפסקה לפני כמה רשומות, טוב... אני טועה לעתים רחוקות מאד כשזה מגיע לרושם ראשוני, ואני עדיין חושבת שהיא קוקו - רוצה לומר, יש לה את כל השריטות הרעות בעולם וזה שובר לי את הלב - אבל ראשית, היא מוכשרת בטירוף, שנית, היא יצירתית להפליא ואלופה במציאת פתרונות טובים לכל בגד (או מעשה מלאכת יד אחר) שעולה בדעתה, ושלישית, היא פשוט גועשת חיים. הייתי רוצה לארגן את מרחב המחיה שלה כך שיהיה מואר, מאוורר ומסודר, אבל לא רק שזה באמת אתגר עם כל החפצים שאין לאן לפנות, זה גם בעיקר משהו שהיא לא רוצה. הרעיון קוסם לה, אבל היא מתבצרת בגודש ובחשיכה דמויית הקן שארגנה לעצמה בתור חדר, ויש לי הרגשה שהיא עוד לא מוכנה להגיח משם, אם בכלל. בכל זאת, הרגשת הבטן שלי טוענת שאור ואוויר יעשו לה פלאים.

זאת לא הנקודה. הנקודה היא שהיא גבתה ממני סכום מצחיק של אלף שקלים עבור מחוך פלוס מחוך צוואר (אל תשאלו), ושניהם נעשו מהר, בפרפקציוניזם ובמקצועיות שלא ראיתי כדוגמתם. אם מישהו מכם צריך ביגוד אלטרנטיבי - תלבושות תקופתיות, משהו מודרני אך מופרך, בגד פנטסיה נפלא או בגדים מחוצפים לשעשועי חדר המיטות, היא הכתובת. היא גובה הרבה כסף, אבל לאוּמנותה אין שני.

לבד מזאת - ולפני שהבוס יחזור ואצטרך לטחון עבודה כדי לפצות על בוקר של המרחות ל"ג - תודה עמוקה לאיילת ולשחר על המוסיקה ששלחו בעקבות יללותיי על היובש המוסיקלי. הנגן שלי הגריל ביומיים האחרונים את פסי הקול של "Avenue Q" ושל "קברט", שאף לא אחד מהם הכרתי קודם; שונים מאוד, מבדרים מאד; זרה לי החוויה של הליכה תוך האזנה למוסיקה לא מוכרת, אבל זה הופך את הבוקר למעניין הרבה יותר. זו לא מוסיקת אווירה, אלה סיפורים עם צליל; אני תוהה אם ההרגשה הזו תישמר בהליכה של מחר, כשאעבור לאוספים ששחר שלח. על כל פנים - אני נהנית מאד, גם מהמוסיקה וגם כי אנשים נחמדים שולחים לי מוסיקה, אז תודה.

עכשיו עבודה.

כן.

איזה יום נהדר יש לי עד עכשיו! רק רבע לאחת, אבל הגעתי לעבודה בתשע ומאז אני טוחנת עבודה - עבודה מעניינת, של ממש, עם הצעות מחיר והתעסקות ברובד הכי אנושי של אנשים (מנהלי רווחה אף הם אנשים, התדעו); יש התעסקות מול הוצאת פינגווין בעניין תרגום אחד הספרים שלהם (אולי יתנו לי לתרגם, אולי-אולי? ואם לא אצלח, אולי לפחות אוכל להפיק את הספר מתחילה עד סוף? זה נשמע לי כל כך כיף!), יש העלאת רעיונות ועיצוב אתר והבוס סומך עלי ומאפשר לי מרחב עבודה ואילתור, ואני פשוט פורחת. אני מרגישה לגמרי על הגל.

לבד מזאת - היום ומחר יש התעסקות מחוך-ותכשיט-לשמלה אצל מיצי המעצבת, וזה מעודד אותי - לא רק כי אני נלהבת לראות את זה מוכן כבר, אלא כי אם זה יעבוד אז בשישי בבוקר כל נושא שמלת הכלה יהיה מאחורי, וישאיר לי זמן להתמוגג מיופיה, להתעצל, לעשן ולעשות כאילו אני נורא עסוקה לקראת החתונה. טוב, צריך לקנות טבעות, אבל זה בקטנה.

אנגליה עוד שלושה שבועות. פתאום קלטתי שאין לי מעיל מתאים, וגם לא מגפיים. מרגיז אותי לקנות מעיל חם מספיק ובאיכות טובה, שאלבש כנראה רק בטיולים לחו"ל ויעלה הון וחצי; כנ"ל לגבי מגפיים, בעצם. אני מנסה למצוא דרך ללהטט מסביב, אבל אחרי אפיזודת התכשיט (לנסות לאלתר. חנות תכשיטים. שמונה שעות עבודה שלי ושל מישהו מהחנות. מאה חמישים שקלים. זה התפרק לפני שהגעתי הביתה), אני מתחילה לחשוב שלפעמים פשוט עדיף לשלם מחיר גבוה עבור מוצר איכותי ולהסתובב בהרגשת בטחון.

וסתם כהערת שוליים נחמדה - לפני חצי שנה מישהי ב"שר הטבעות אונליין" הייתה מאד נחמדה אלי, ולכן ציירתי אותה ופרסמתי את הציור בפורומים של הגילדה. מישהו משם פנה אלי אתמול כי זכר את הציור; הוא כותב מגזין פנטסיה-מד"ב עבור איזו חברה בפאקינג דובאי והוא הציע לי לאייר לו. התשלום לא שוס, אבל עצם הסיפור והרעיון כל כך מגניב שאמרתי כן בכיף. נראה לאן זה יתפתח.

ועכשיו - עובדים. לה לה.

מישהו כאן יודע איפה אני יכולה להשיג את השיר "עיניים שלי", לא בביצוע של יורגו דלאראס או של פוליקר, אלא בביצוע מקהלת הנשים עם הפסנתר? אם זה דיגיטאלי או שאני צריכה ללכת לקנות את הדיסק, לא איכפת לי - אבל אין לי מושג איך להתחיל לחפש את זה. העלפ?

אנשים שלא מטילים ספק בדעתם נוטים להפחיד אותי, או לגרום לי להחליט שהם מטומטמים מוחלטים. אנשים שמציגים את דעתם כאילו היא האמת האפשרית היחידה נוטים להדאיג או לדחות אותי, ולצערי אני מוצאת הרבה יותר מדי כאלה סביבי לאחרונה. זה יכול להיות בסדר - לפחות הבוס שלי איננו כזה רוב הזמן - וממי שאיננו הבוס אני יכולה פשוט להסתלק; אבל כשזה מגיע לחתונה, נו.

מיצי היא טיפוסה הזויה מאד, מבוגרת ממני, שחיה כמו טיאייג'רית מתוסבכת אי שם במרכז תל אביב, בדירה גדושה עד חנק, מטונפת עד אימה וצבעונית עד אפילפסיה. הבית מלא פסלוני פיות, אביזרי בדס"מ, שערות חתולים, צבע נצנצים על כל הרהיטים, אינסוף בדים נשפכים ואגו ענקי ודורסני של מישהי ש- שוב - לא מפסיקה לספר כמה היא מגניבה. הבוג' הזכירה לי שאלה פשוט אנשים עם בטחון עצמי נמוך, אבל לא איכפת לי מאיפה מגיעים התסביכים שלהם; אני מתעייפת משמוע על כמה מי שמולי מוצלח בפעם השניה שהוא אומר את זה, אפילו אם החתול אנס אותם במכונת הכביסה כשהיו בני שלוש.

( Read more... )

התגלגלתי אמש לאתר קמפיין ישן, שפעם התאהבתי נוראות באחד משחקניו. זה היה ממש מזמן והכל חלף עבר, אבל ההוא - הייתה לו חברה אז, וגם לי היה חבר. סופו של דבר שההתאהבות ההיא יצאה מפרופורציה, ואחד הדברים שהפכו אותה לקלה כל כך - ולהרסנית כל כך - הייתה העובדה ששיחקנו סיפור רומנטי בינינו.

עלעלתי אתמול בסיכומי הקמפיין ופתאום הבנתי משהו. תמיד חשבתי שאני הייתי הצד המפגר היחיד, שאני יזמתי ותזמרתי את המשחק הרומנטי כדי שאוכל לטעום את ההרגשה מול השחקן ההוא; אבל קריאת המשחק ממבט של אלף שנה קדימה, ושל אישה עם קצת יותר נסיון עם משחקים ועם החיים, פקחה את עיני.

אני משחקת שם את מיצי-סו זכת הנשמה, המתגלגלת לחצר מלוכה מושחתת ומתחילה לנסות להושיע את האצולה המקומית. קראתי את הסיפור במבוכה גוברת והולכת, כי מיצי-סו פשוט עוברת שם את החבר'ה אחד אחד. היא מתאהבת בכולם, וכולם משתפים פעולה. זה פשוט ריקוד אחד ארוך ביני לבינו, בו שנינו מורחים תירוצים שקופים מעל העובדה שבא לנו אחד על השני (בואו לא ניכנס לכשרותה המוסרית של התופעה כרגע, זה לא הנושא). השורה התחתונה היא ש-הוא- העמיד לי אינסוף מצבים רומנטיים, שוברי לב, דביקים וטעונים אירוטית. פעם חשבתי שאני הובלתי (או אפילו גררתי בכח) והוא רק שיתף פעולה, אבל אחרי קריאת אתמול אני מבינה שזה היה הפוך, או לפחות - שהייתה בזה מידה הגונה של הפיכות.

אני לא בטוחה מה זה גורם לי להרגיש. הקלה על כך שלמרות הכל לא הייתי הצד היחיד שרצה שם כל כך? אולי סילוק מסויים של רגשות אשמה שאפילו לא הבנתי שנותרו, על כך שאולי תמרנתי דברים, עשיתי מניפולציות ונדחפתי? אולי רמז לכעס עליו, ששיחק איתי את המשחק הכי מסוכן בקטלוג בלי לחשוב שאולי זה אשכרה יעבוד ואני אתאהב בו, כשלו לא רק שיש בת זוג, אלא הוא גם לא ממש מעוניין בשום דבר עמוק איתי?

בסופו של דבר הרי העסק כולו נטחן לעייפה, אבל קריאת ליל אמש מוסיפה לי נדבך של הבנה. אחרי כל כך הרבה שנות משחק, ועוד עם אובססיה על משחקים רומנטיים, אני מתקשה להאמין ששני אנשים יכולים לשחק רומנטיקה באינטנסיביות כזו בלי שהדבר יצהיר על מה הם באמת רוצים זה מזו; זה רק שלפעמים מה שהם באמת רוצים זה רק לפלרטט עם הטיפוס שמולם, לא יותר. לא חשוב כמה רחוק, מלהיב ועמוק המשחק מגיע. לא חשוב כמה הטיפוס מולם עלול להרגיש אחרת לגמרי.

איזה סופ"ש נהדר.

חמישי היה רגוע כי הייתי לבד במשרד, וזה היה מילוי מצברים נחוץ ונפלא; אבל ליל חמישי הביא בכנפיו תסכול ודכדוך, ושלוש לפנות בוקר מצא אותי מתמרמרת לאלסטר על כמה הערב היה מבאס, ועל כמה הדירה מדכדכת; דירת הסוכריה היפה שלי מבולגנת ומלאה ריהוט שאני לא יכולה להעיף. הסלון נרכש בכסף רב - כסף של אבא, שימו לב - והוא לא מתאים לדירה בשום צורה אבל אני פולניה מכדי להעיף ריהוט שמיש במצב מושלם רק כי הוא לא מתאים. תפרי לו כיסוי חדש, הציע אבא, אבל הצבע איננו הבעיה - זו הצורה. הסלון שלי כחול, רך ונמעך וגזרתו מעוגלת, וכל שאר החדר מעוצב בקווים לבנים נקיים. לבד מזאת יש הליכון בסלון - אי אפשר להוציא אותו, בקיץ הוא מושיע אותי מהליכות בחום בחוץ - והכורסא הנוחה פשוט ענקית (ומעוגלת, לעזאזל) וסותמת את הסלון. ושולחן הקפה גדול מדי.

( Read more... )

האקסית ואני נפגשות פעם בשבועיים ללילה של ציור. זה סידור טוב; התגעגענו זו לזו מאד, אבל חברות כזו שהיינו רגילות אליה, של קשר קרוב ארבע פעמים בשבוע - וקמפיינים משותפים, ומה לא - יוצרת יותר מדי מתחים בינינו, וההיסטוריה תמיד מרימה את ראשה המכוער. כשאנו צורכות זו את זו לשבע שעות של שיחה-ציור-נרגילה פעם בשבועיים קשה ליצור עימותים.

( Read more... )

נשבר לי מהמפלצת הזו בחדר השינה. אני מעיפה את האליפטיקל לרחוב במוצאי שבת; אם מישהו יבוא לקחת אותו קודם, יופי.